בית הדין הרבני הגדול: בגידה מתמשכת היא עילה לחלוקת רכוש לא שוויונית

פסק דין עקרוני של בית הדין הרבני הגדול שפורסם לאחרונה קובע כי ניהול רומן מתמשך מאחורי הגב מאפשר לסטות מאיזון משאבים שוויוני. הדיינים הרב יצחק אלמליח, הרב מיכאל עמוס והרב מימון נהרי התבססו על שני נימוקים: האחד, כי בתקופה שבה אחד מבני הזוג משקיע אנרגיה במערכת יחסים נוספת, השיתופיות בין בני הזוג מוחלשת. השני, כי הסתרת הבגידה מנעה מהנבגד את היכולת לבצע בחירה מושכלת בנוגע להמשך הנישואים.

במקרה הנוכחי, שעסק באישה שבגדה בבעלה במשך כעשור, נקבע כי איזון המשאבים יתבצע ביחס של 80% לטובת הבעל החל מהמועד שבו התבסס הרומן ועד ליום הגשת תביעת הגירושין (כמעט 11 שנים).

הפרשה הגיעה לבית הדין הגדול במסגרת ערעור שהגישה האישה לאחר שבית הדין הרבני האזורי ברחובות קבע כי לנוכח הבגידה הזכויות שלה ושל בעלה לשעבר יאוזנו רק עד המועד שבו התגבש "קשר אמיץ" בינה לבין הגבר הזה  – כ-11 שנים לפני הגשת תביעת הגירושין.

האישה טענה כי החלטה זו, החורגת מהכלל שלפיו הפסקת השיתוף הרכושי נקבעת לפי מועד הפרידה או הגשת תביעת הגירושין, פגעה אנושות בזכויותיה כיון שדווקא באותן 11 שנים צבר בעלה את חלק הארי ברכושו.  

בהיבט המשפטי היא טענה שלא ניתן לקבוע שהשיתוף הכלכלי הופסק כל עוד היא ובעלה חיו יחד ותרמו במשותף לתא המשפחתי. עוד היא טענה כי בית המשפט העליון הבהיר במפורש שבגידה לא אמורה לפגוע בזכויות הרכושיות.

האיש טען לעומת זאת כי הבגידה הממושכת חתרה תחת ברית הנישואים והפרה את האמון הבסיסי שאמור להיות בשותפות זוגית, ובנסיבות אלה חוק יחסי ממון מאפשר לסטות מהכלל מטעמי צדק.  

בעל כורחו

הדיינים הרב יצחק אלמליח, הרב מיכאל עמוס והרב מימון נהרי, שקיבלו את הערעור חלקית, קבעו שהזכויות שנצברו בתקופת הבגידה לא יישללו מהאישה לחלוטין אלא יופחתו. זאת, בהתאם לסעיף 8 לחוק יחסי ממון המאפשר לסטות מאיזון שוויוני לצורך עשיית צדק.

הדיינים הדגישו כי החלטה זו לא נובעת ממקור דתי, מוסרי או הלכתי אלא מבוסס לחלוטין על החוק האזרחי.

כך, הנימוק הראשון שלהם הושתת על מה שמכונה בפסיקה "שיתופיות מוחלשת". לקביעתם, במצב שבו אחד מבני הזוג בוגד תקופה ממושכת (להבדיל מ"מעידה" חד-פעמית), מידת התרומה שלו לתא המשפחתי ברמה העובדתית פחותה.

נימוק נוסף הוא עקרון תום הלב ששאוב מחוק החוזים. הדיינים קבעו כי כאשר בן הזוג הסתיר את הבגידה הוא הטעה את בן זוגו ומנע ממנו את האפשרות לקחת החלטה מושכלת לגבי המשך הנישואים, כך שהשיתוף הכלכלי נכפה עליו בעל כורחו.

בהקשר זה הדיינים ציינו כי אמנם הם לא יכולים לדעת בוודאות כיצד הבעל היה מתנהג לו היה מתוודע לבגידה מוקדם יותר, אך הם שוכנעו מהראיות כי הסיכוי שהיה מסיים את הנישואים גדול יותר מהאפשרות שהיה ממשיך בהם. בנסיבות אלה הדיינים סברו כי לא יהיה זה נכון לייחס לו כוונת שיתוף מהמועד שבו הקשר מחוץ לנישואים התבסס.

בסיכומו של דבר התוצאה אליה הגיעו הדיינים הייתה כי המועד הקובע יהיה יום הגשת תביעת הגירושין ואולם, עד 2002 (התבססות הרומן) איזון המשאבים יהיה שוויוני, ואילו מאז ועד לתביעה יחס השיתוף יהיה 80% לבעל ו-20% לאישה.