הבעל טען: "הדירה שלי", בימ"ש קבע שהדירה משותפת לו ולאשתו

בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת קבע, כי דירה שנרכשה לפני הנישואין ונרשמה על שם האיש שייכת לו ולאשתו בחלקים שווים, וזאת בהמשך לתביעה שהגישה האישה לבימ"ש למתן פסק דין הצהרתי לפיה הדירה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.

בסמוך לתחילת הקשר הזוגי של הצדדים, ובטרם הנישואים, האיש חתם על חוזה לרכישת דירה אשר נרשמה על שמו בלבד. כשנתיים לאחר רכישת הדירה ע"י האיש, אמה של האישה העבירה תשלומים לחשבון הקבלן ממנו נרכשה הדירה.

האיש והאישה התגוררו בדירה במהלך הנישואים, ואף נטלו הלוואת משכנתא משותפת. חלקה הארי של המשכנתא שולמה ע"י אמה של האישה משך תקופה ארוכה.

האיש טען, כי הכספים שהעבירו הוריה של האישה נועדו לסייע לאישה בתשלום שכר הלימוד עבור לימודיה האקדמיים, ואף טען כי סכום כסף נוסף ע"ס מאה אלף ש"ח שהועבר לקבלן ע"י אמה של האישה הוא תשלום וולונטרי ואין בו כדי ללמד על כוונה לראות בדירה נכס משותף לשני הצדדים.

בית המשפט לא קיבל את עמדתו, וקבע כי אומנם נכס שנרכש לפני הנישואין בדרך כלל לא נכלל במסת נכסי הצדדים לאיזון ע"פ החוק אולם במקרה זה התקיימה כוונת שיתוף בדירת המגורים, השקעת האישה בדירה היא משמעותית וכשלעצמה מלמדת על כוונת שיתוף מצד האיש והאישה, כמו כן האישה השקיעה כספים רבים והפער בין השקעת הכספים מצד כל אחד מהצדדים בדירה הוא זניח.

מעבר לכך, בית המשפט קיבל את עמדת האישה כי היא לקחה חלק פעיל בעיצוב המטבח, טיפלה בעניינים בירוקרטיים הקשורים ברכישת הדירה, שילמה מחצית מעלות המטבח, דבר שמלמד שהצדדים ראו בדירה נכס משותף.

עוד קבע בית המשפט, כי הצדדים קיבלו משכנתא בתנאים של משפחת עובדי בנק מכוח הזכאות של אביה של האישה, משכך יש לאישה גם זיקה למשכנתא ולנכס.

כאמור, בתי המשפט במדינת ישראל מכירים במעמדו המיוחד של בית המגורים ורואים בו נכס מרכזי וחשוב של הניושאים, ולכן נקבעו לגביו כללים מקלים להוכחת השיתוף בו.

אומנם האיש והאישה היו נשואים שש שנים, ומאחר שמדובר בתקופת נישואים קצרה נדרשות אינדיקציות משמעותיות יותר ומידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה.

בית המשפט קובע, כי במקרה זה הוכחה כוונת שיתוף, משכך הדירה היא נכס משותף לשני הצדדים בחלקים שווים.

בית המשפט חייב את האיש בהוצאות משפט בסכום של 20,000 ש"ח.

תלה"מ 49191-09-20