פסק דין חדש של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה מתמודד עם שאלה מורכבת ביותר: מהו גורלו של אדם בגיר שמונה לו אפוטרופוס, המסרב באופן אקטיבי ונחוש לבצע ניתוח (קטיעת גפה) הנדרש להצלת חייו? הדילמה: מצד אחד, קטיעת רגלו תמנע את מותו בטווח המיידי. מצד שני, האיש מסרב בתוקף לניתוח, וסביר להניח שלא ישתף פעולה בשיקום, מה שיוביל לסבל רב ולסיכוי גבוה למוות, ייתכן אף בעקבות קטיעת רגלו השנייה.
כשהחיים על כף המאזניים: האם ניתן לכפות טיפול רפואי על אדם שמסרב? פסק דין חדש של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה עוסק בדילמה קשה: מה לעשות כאשר אדם שמונה לו אפוטרופוס (אשל"א), מסרב באופן אקטיבי ונחוש לבצע ניתוח מציל חיים, גם אם המשמעות היא מותו?
במקרה זה, מדובר בגבר כבן 69, הסובל מסכיזופרניה פרנואידית וממחלת הסוכרת. לאחרונה התגלה זיהום חריף ברגלו, המחייב קטיעת רגל עד מתחת לברך. ללא ניתוח, הסיכוי להתפשטות הזיהום וגרימת מוות גבוה.
הבעיה העיקרית: האיש מתנגד נחרצות לניתוח, וחושש מתוצאותיו. הוא אינו מבין את חומרת מצבו ולכן אינו שוקל את הסיכונים הכרוכים בסירוב לטיפול.
הדילמה שבפני בית המשפט מורכבת ביותר: מצד אחד, קדושת החיים, חובה מוסרית וחוקית להציל את האדם. מצד שני, עומדת זכותו של כל אדם לאוטונומיה ולכבוד, להחליט על גופו ועל בריאותו.
הכרעת בית המשפט נסמכת על חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ועל חוק זכויות החולה. סעיף 68(ב) לחוק הכשרות קובע כי בית משפט לא יורה על נקיטת אמצעים רפואיים אלא אם שוכנע, על פי חוות דעת רפואית, שהם דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של האדם.
הכרעה זו מותנית גם בשקלול של רצונו של האדם, חשיבות הטיפול, נחיצותו, דחיפותו, הפגיעה האפשרית באורח חייו וסיכויי השיפור באיכות חייו.
המשפט הישראלי מנסה לאזן בין חובת ההגנה על חייו של האדם לבין זכותו להחליט על גורלו. הדילמה מורכבת עוד יותר כאשר מדובר באדם שאינו מסוגל להבין במלואו את משמעות החלטתו, וזאת בשל מגבלה נפשית.
במקרה זה, האדם הביע סירוב מוחלט לביצוע הניתוח – הוא היה עקבי ונחרץ בפני כל גורם עמו שוחח כולל הצוות הרפואי, העו"ס, האפוטרופוס לדין וגם בית המשפט. סירובו לא רק שהיה מילולי אלא גם פיזי – בהתנהגות אגרסיבית. הרופא האורתופד העיד בדיון בבית המשפט כי "הוא לא מוכן שייקחו אותו לשום טיפול. אי אפשר לקחת אותו בכוח ולהרדים אותו בכוח. אין מרדים שיעשה את זה מצפונית". האורתופד הסביר, שמצב שהחולה לא מביע עמדה, או לא מצוי בהכרה זה דבר אחד, אך במצב שבו החולה מתנגד פיזית, בועט ומשתולל זה כבר דבר אחר.
הפסיכיאטר שבדק את האשל"א קבע כי האשל"א (חסוי) הוא חסר תובנה לחומרת מצבו ולסיכונים שכרוכים בהימנעות מביצוע הניתוח, ועמדתו נובעת ממחלתו ומבנה אישיותו, ומהווה ביטוי של מחלתו הנפשית. הפסיכיאטר הרחיב בחוות דעתו על אישיותו של האדם כסכיזופרן שאושפז פעמים רבות.
אולם, בית המשפט ציין בפסק הדין כי לא מספיק ברצונו של האדם – נחרץ, עקבי וברור ככל שיהיה ועל בית המשפט להכריע על פי טובתו של האדם. בית המשפט בוחן את טובתו של האדם שנמצא בפניו, האדם הספיצפי הזה.
כל הגורמים סברו שאין מקום לכפות על האדם לעבור הליך כירורגי משמעותי לקטיעת רגלו. עמדה זו התבססה על ההבנה שתוצאות הניתוח יהיו קשות וידרשו התמודדות אישית של האשל"א (החסוי) עם ייסורי שיקום, ובשל מבנה אישיותו של האשל"א בשל מחלתו הופכים את הסיכוי שלו לשיקום למזעריים עד אפסיים. זאת, כמובן, בנוסף לכך שבשל התנגדותו האקטיבית לניתוח, יהיה צורך לעשות שימוש בכוח. בית המשפט קבע, כי נוכח סיכויי השיקום הנמוכים לא מדובר באמצעי מידתי.
בית המשפט, לאחר שקלול הדברים, קבע כי אין לכפות את הניתוח. הוא נימק את החלטתו בכך שהסיכונים והנזקים הצפויים מביצוע הניתוח בניגוד לרצון האיש, עולים על התועלת.
בית המשפט קבע, כי שוכנע מחוות דעת הפסיכיאטר, שבנוסף להנחה המבוססת שתוצאות הניתוח יהיו קשות ולא תהיה מהן תקומה בשל העדר שיתוף הפעולה מצד האדם, ואף תיגרם לו גם פגיעה רגשית ונפשית משמעותית לכשילמד כי קטעו את רגלו בניגוד לרצונו.
פסק הדין מעלה שאלות אתיות קשות: האם מותר לכפות טיפול רפואי על אדם שמסרב לו, גם אם הדבר עשוי להציל את חייו? האם מותר להפעיל כוח פיזי כדי לבצע את הניתוח בניגוד לרצון האדם?
המחלוקת נוגעת לגבולות האוטונומיה האישית. האם ישנם מקרים בהם טובתו של האדם, כפי שמוגדרת על ידי החברה או על ידי גורמי רפואה, עולה על רצונו האישי?
פסק הדין מדגיש את חשיבות ההתחשבות ברצונו של האדם, גם כאשר הוא חולה ומסוגלתו להבין את מצבו מוגבלת. בית המשפט בחר בדרך שמקטינה את הסבל ואת הסיכונים לאיש, תוך ניסיון למצוא פתרון שיוכל לשפר את איכות חייו.
פסק הדין מראה כי בכל מקרה בו ישנה התנגדות מצד האדם לטיפול רפואי, יש לבחון את נסיבותיו, את אישיותו, את מצבו הנפשי ואת מידת הבנתו לחומרת מצבו.
הכרעה כזו, שבין קדושת החיים לבין אוטונומיה אישית, אינה פשוטה. יש צורך בגישות רגישות ושקילה זהירה של האינטרסים השונים בכל מקרה בנפרד.
פסק דין זה עשוי להשפיע על הדיון הציבורי המתמשך על זכויות האדם במערכת הבריאות. הוא יכול להביא לשינוי בתפיסה של הסמכות הרפואית ולהדגיש את חשיבות השתתפותו של האדם בתהליך קבלת ההחלטות הנוגעות לבריאותו.
בנוסף, הוא עשוי להצביע על צורך בהרחבת ההכשרה המקצועית של גורמי רפואה בענייני אתיקה רפואית ותקשורת עם חולים שאינם מסוגלים להבין במלואם את מצבם.
כאמור, בית המשפט פסק כי האשל"א לא יעבור את הניתוח, אולם קבע כי יש להתייחס למצבו הרפואי ולהקל עליו ולשפר את איכות חייו. בהמשך להסכמת האדם לשתף פעולה עם השמתו במוסד המתאים למצבו, בית המשפט הורה על העברת האיש למוסד סיעודי מורכב, שם יקבל את מלוא הטיפול הנדרש למצבו.
בית המשפט השאיר פתח לאדם למקרה שהוא יתחרט ויבקש לבצע את הניתוח, וקבע כי ככל שהוא יסכים בשלב כלשהו לניתוח, הניתוח יבוצע באופן מיידי.
פסק הדין החדש מעלה שאלות חשובות הנוגעות לגבולות האוטונומיה האישית במערכת הבריאות. הוא ממחיש את המורכבות האתית והמשפטית במקרים בהם ישנה התנגדות לביצוע טיפול רפואי מציל חיים. הוא עשוי להוביל לדיון פורה בתפיסות הציבוריות הנוגעות לזכויות האדם במערכת הבריאות ולשיפור ההכשרה המקצועית של גורמי רפואה.
יש לציין כי פסק הדין הוא רק חלק אחד מתוך רבות בנושא המורכב של אוטונומיה אישית במערכת הבריאות. הוא אינו ממצה את הדילמות האתיות והמשפטיות הנוגעות לנושא זה.
עם זאת, הוא מהווה נקודת תחילת דיון חשובה ומלמד אותנו על הצורך בגישות רגישות ושקילה זהירה של האינטרסים השונים בכל מקרה בנפרד.
זכויותכם חשובות! אם אתם או מי מבני משפחתכם מתמודדים עם דילמה דומה או זקוקים לייעוץ משפטי, חשוב לפנות לעורך דין שיסייע לכם למצוא את הפתרון המתאים ביותר למצבכם או למצבם של בני משפחה.
אפ(חי') 22046-07-24
Comments